(האתר מברך את דור בלוך על הצטרפותו צוות הכותבים. בהצלחה!)

שלושה דברים שיקרו ולא יקרו במשחק הראשון

מאת דור בלוך

לפני משחקים גדולים, שאני יודע שאני הולך לראות במלואם, במיוחד ב-NBA  שבה צפייה במשחק מתחילתו עד סופו, הוא סוג של טקס עבור אוהד ישראלי, אני אוהב לעצום עיניים ולדמיין איך יראה המשחק, מי יככב, מי יפשל, מי יפתיע, מי יאכזב.

זה נותן ערך מוסף שדומה להימורים עם חברים, זה נותן לך מתח ועניין בכל פוזשן, אם דמיינת את לברון מפשל כל פעם שהוא יזרוק והכדור יהיה באוויר קצב הלב שלך יואץ בכמה פעימות לדקה בתקווה שהוא יחטיא.

אז אלו הדברים שמוחי הקודח חושב שיקרו ולא יקרו בגיים 1 של התנגשות הציוויליזציות, הלברונ'ס נגד הפנסיונרים של פופ, הספרס נגד ההיט, let the games begin!

יקרו:

לברון יקלע 30 נקודות שקטות:

אחד הדברים שמאפיינים שחקנים גדולים באמת, ועד כמה שאני שונא להודות בזה לברון הוא כזה, הוא היכולת לקלוע 30 נקודות שקטות. משחק של 30 נקודות שקטות מתאפיין בזה שאיפשהו באמצע הרבע שלישי אתה חושב לעצמך: בואנה, ללברון/מייקל/קובי אין משחק משהו היום בסטנדרטים שלו, ואז אתה מסתכל על הסטטיסטיקה ורואה שכבר יש לו 22 ב-47% מהשדה.

את היכולת הזאת אין ספק שללברון יש, הוא יכול לעשות את זה דרך שילוב של שלשה אחת, 2-3 מתפרצות, 2-3 חדירות, 3 זריקות מחצי מרחק ו-7-8 זריקות עונשין (אל תדאגו הליגה תדאג שהוא יקבל אותן).

מה שעדיין לא ברור זה האם ללברון יש, באופן עיקבי, את ההילוך הנוסף, זה שהיה לג'ורדן ובמידה פחותה לקובי, ההילוך שמתבטא בכך שכאשר הקבוצה צריכה הוא יכול לקלוע 50 נקודות כדי לנצח קבוצה גדולה באמת. לברון עשה את זה פעמים ספורות עד היום, הפעם הזכורה ביותר הייתה נגד בוסטון בשנה שעברה. כשהוא יראה שהוא מסוגל לעשות את זה יותר מפעם אחת בסידרה גדולה, מול קבוצה גדולה, הוא יעלה למדרגה הבאה. זה לא יקרה הערב.

פופ יוכיח שהוא מאמן טוב מספולסטרה:

כאילו שזה צריך הוכחה אבל נניח. לספולסטרה יש שתי בעיות עיקריות כמאמן, הראשונה היא שאין לו כמעט השפעה בחדר ההלבשה, אין לו יכולת לנער את הקבוצה שלו במחצית או בסוף רבע, או בטיים אווט עצבני, או אפילו להעביר מסר דרך אי לקיחת טיים אווט כמו שפיל ג'קסון היה עושה. הבעיה השניה והחמורה יותר היא ניהול משחק, כבר נכתב באתר הזה לא מעט על העובדה שספולסטרה פשוט שוכח שחקנים ובאופן כללי אפשר להגדיר אותו כמאמן שמרן, לא תראו אותו מוריד את לברון לספסל ל-3 דקות ברבע הרביעי כשלא הולך לו ומעלה אותו דקה לסוף כמו שג'קסון עשה לג'ורדן. לעומת זאת, פופ מצטיין בשתי הקטגוריות האלה והוכיח את זה בקריירת אימון שמתפרסת על כ-15 שנים. לעומת זאת ספולסטרה הוכיח שהוא יודע לעשות התאמות בין משחקים, ואת האלמנט הזה נוכל לבחון רק החל ממשחק 2.

בכל מקרה הערב אוהדי מיאמי המשכילים צפויים להרגיש שהמאמן שלהם לא יודע להכניס את האיש הנכון בזמן הנכון, שאנדרסון נכנס ברגע הלא נכון, ויוצא כשצריך אותו, שמילר לא נכנס כשהקבוצה זקוקה נואשות ליד חמה מבחוץ ואילו ריי אלן נשאר על המגרש גם כשברור שסן אנטוניו חונקת אותו.

לא הרגשה נעימה, תתכוננו נפשית.

יתפתח משחק צמוד של 1 נגד 5:

קשה לי לדמיין מצב שהמשחק הזה הולך לתוצאה חד צדדית לכאן או לכאן. פארקר ודנקאן מצד אחד ולברון מצד שני פשוט לא יתנו לזה לקרות, לא במשחק 1, לא כשסן אנטוניו רעננה ומיאמי עדיין באנרגיות ובאמוציות של גיים 7 מול אינדיאנה.

לא פחות מכך, קשה לי לדמיין מצב שכשיתפתח המשחק הצמוד, מישהו יקח את הכדור מלבד לברון, ואז ההגנה האינטליגנטית של סן אנטוניו תיצמד אליו, תשמור עליו שמירות כפולות ותדחוף אותו לפינות. הו אז תיבחן הגדולה של לברון, האם הוא מסוגל למסור לפקסון/קר שלו לשלשה מכריעה? האם הוא מסוגל מכוח רצונו ועליונותו הפיזית לכפות את עצמו על ההגנה של הספארס? אם התשובה לכך ביותר מ-50 אחוז מהמקרים תהיה לא, מיאמי תפסיד.

אגב במשחק הצמוד אני מאמין שהאיש שסן אנטוניו תלך אליו יהיה דנקאן.

לא יקרו:

הסדרה תוכרע:

 news flash – הסדרה לא תוכרע הערב. אפשר ללכת לישון. אם מיאמי תנצח לא קרה כלום, ניצחון במשחק 1 של הקבוצה הביתית הוא בבחינת כלב נשך בן אדם, סן אנטוניו אפילו לא תשפיל מעט את ראשה לקראת משחק 2 שכבר יהפוך למכריע. אם סן אנטוניו מנצחת? יש לה יתרון. אבל קשה להאמין שמיאמי לא תנצח את משחק 2 עם הביתיות, תחושת הגב לקיר והיכולת לעשות התאמות. אז הסידרה עוברת לסן אנטוניו, ולאתגר המופרע של לנצח 3 פעמים ברציפות בגמר. זאת הולכת להיות סידרה ארוכה 6-7 משחקים, והיא לא תוכרע הערב.

נקבל תשובה חד משמעית לשאלת וייד:

שלושת ה-storylines הכי מעניינים בפלייאוף הזה בסדר עולה:

1)      האם תהיה עוד אליפות אחת ל-hall of famers של סן אנטוניו?

2)      האם לברון יתחיל לאתגר את המקום של קובי ברשימת הגדולים בכל הזמנים?

3)      מה לעזזאל הולך עם וייד?

לוייד יש פלייאוף פח. גם משחק 7 נגד אינדיאנה לא היה משחק גדול שלו, אלא משחק שבזכות הלב הגדול שלו וכח הרצון שלו (תחשו על הלב הזה בגוף של לברון, וואו), סייעו לקבוצה שלו לשרוד, אבל הצעד הראשון, המהירות, הברק ,לא היו שם. עיקר התרומה שלו הייתה בריבאונד ההתקפה ובלחץ ההגנתי, לא בחיסול התקפי של הגנת אינדיאנה.

שאלת השאלות היא האם עדיין יש לו את זה, ואם אין לו את זה האם הוא מסוגל לעשות את ההתאמות הנדרשות כדי להמשיך להיות כינור שני בקבוצה אלופה, להמשיך להיות פיפן של לברון, כרגע בפלייאוף התשובה נראת שלילית, אבל לא חד משמעית.

גם הערב לא נקבל תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, וכנראה שגם לא עד סוף הפלייאוף.

לתשובה הזאת יש השלכות משמעותיות מאוד על השאלה לאן הפרנצ'ייז של ההיט הולך, אבל זאת כבר סוגייה נפרדת.

לא יהיה מכות

אחד הדברים המבאסים באן בי איי היום הוא היעדר האמוציות. אין שנאות שנובעות משנים על גבי שנים של מאבקים, הפסדים מתסכלים, דם יזע ודמעות,  אייזיה וג'ורדן, הלייקרס והסלטיקס, אינדיאנה וניו יורק וכן הלאה.

לא קיים יותר, אין.

לכן גם לא יהיו מכות היום, שתי קבוצות של ילדים טובים יפגשו אור ליום שישי במיאמי, טוב או רע? אתם תשפטו, אבל זאת ליגת הכדורסל הטובה בעולם בשנת 2013